04-09-2010 , יום ש.
08:00 אנחנו אחרי ארוחת בוקר. בחוץ בהיר!!! הפעם הצלחנו לישון עד 06:00. יוצאים עוד מעט.
המשך יבוא.
היום נשבר שיא הצילומים ליום אחד: 324 וזה מעיד על החוויות. עשינו את כל המסלול מאגם לואיז ועד אגם אגנס. כשעתיים וחצי הלוך כשעה ו 10 דקות חזור. היום היה מאופיין בשמש/גשם קל. הורדנו/הלבשנו מעילים מידי פעם מטריות. המסלול הוא בעליה די תלולה כמעט כל הזמן. אם ניקח בחשבון שסחבנו על הגב אוכל ל 3 ימים , מעילים , מטריות אזי מי שראה אתנו מהצד ראה תיקים מטפסים במעלה ההר. לילדות מגיע שוב צל"ש. אומנם עצרנו הרבה בדרך למעלה ואולם לא היו קיטורים. בדרך חזרה הן הלכו ללא הפסקה . כאשר הבנתי שהישועה לא תגיע מהן ביקשתי עצירה...
לגבי המסלול עצמו: העלייה היא דרך שביל נוח בתוך יער כאשר אגם לואיז הולך ומתרחק במהירות מתחתינו מצד שמאל שלנו. כאשר מגיעים לגבהים מתגלה נוף מקסים של ההרים והקרחונים המבצבצים.
כמובן המטרה של כולם זה בית התה שנמצא על שפת אגם אגנס. הגענו אחרי כשעתיים וחצי. בשלב זה כולם כבר עייפים ורעבים.
בית התה עצמו אינו גדול והוא ללא חשמל כך שיושבים באפלולית רומנטית. הזמנו שוקו לכולם. היה טעים כמובן. (גם עוגת תפוחים ועוגיות שוקולד – טעמנו כבר טובים מאלו) מיהרנו לפנות את המקום לממתינים. חשבנו לעצמנו מה קורה במקום כזה בשיא העונה..
אורך הדרך הוא 3.4 לכל כיוון. לאחר כ 2.7 ק"מ מגיעים לאגמון קטן (אגם המראה) ממנו מטפסים בשביל שמשמש גם לטיולי סוסים ומכאן גם צומחת בעיה: כל הקטע האחרון מלווה בהפרשות סוסים ובריח לא נעים.
לסיכום: יש לקחת בחשבון כשבאים עם ילדים ובכלל שצריך סיבולת למסלול. לא הבחנו בקבוצות שנשברו. בסיכום – ממליץ בחום ואולם כל אחד צריך להתאים לאופי שלו.
ב 14:20 היינו למעטה. נכנסו למלון הענק שעל שפת האגם וקנינו גלידה. אחת הטובות שטעמתי מעולם.
ישבנו על ספסל שצופה לאגם. ברקע הר מכוסה בחלקו בקרח . שמש נעימה. מראה מרהיב.
התקשינו להיפרד אבל בסוף נכנסנו לרכב ונסענו כ 15 דקות עד לאגם מוריין.
האגם כאן יפה אולם לדעתי פחות מלואיז, אבל לידו חוויות אחרות.
ראשית יש גבעה של דרדרת סלעים עליה מטפסים לצילומים. הבנות טיפסו חיש קל ואחריהן אנחנו.
(כאשר הגענו למעלה ראינו שיש גם שביל מסודר ולא חייבים לטפס) צילמנו שוב ושוב. לאגם צבעי כחול עז. בדרך חזרה מהגבעה נתקלנו בשלט וכניסה לשביל עליו שלט מהיר עיניים: אין כניסה לקבוצות של פחות מ 4 אנשים. על השלט תמונה של דוב נחמד. כמובן זה הצית את הדמיון ואני וילדות מיהרנו להיכנס. הבת הגדולה (אשתי) חששה מהלא נודע והלכה בחוסר רצון אחרינו. נכנסנו לנוהל "דוב". צועדים בשקט ומסתכלים ימינה ושמאלה. לצערנו: כן יער אבל לא דובים. נתקלנו בעוד מטיילים מאוכזבים.
אבל מאוד מומלץ. הייתה חוויה שנזכור.
השעה כבר 18:30 ואנו מתחילים בנסיעה של כ 80 ק"מ חזרה למלון בבאנף.
בשלב הזה אנו נכנסים כבר לבעיה עם כביסה. במלון שלו אין מכבסה . בדיעבד חשוב לוודא זאת. אומנם בעיר יש מכבסה אבל עד שהתארגנו היא כבר נסגרה.
יצאנו לשוטטות ברחוב הראשית (Bannef Avanu). היעד זה למצוא נעליים לבנות. יצאנו ללא רזרווה.
מסתבר שזה לא בדיוק המקום לנעליים לילדות וגם החנויות הגדולות נסגרות בסביבות 21:00.
בשלב זה אנו כבר תשושים. נכנסנו שוב לפיצה. הבנות רעבות. העייפות התגברה והקטנה כבר צעדה כזומבית חזרה למלון. נפלנו לשינה עמוקה.
מחר ניפרד מהמלון וניסע לכיוון גספר. המשך יבוא...
כל הכבוד לבנות! זוכרת את מצב הזומבי הזה של הילדים אחרי יום גדוש במיוחד. מדהים איך בחו"ל הם אפילו יותר חסינים מאשר בארץ ומגלים עמידות מופלאה, לפחות ככה היה עם החבר'ה שלנו שביום יום בישראל הרבה יותר מקטרים ומוותרים.
